הרצון לקיים יחסי מין – בעיה מוסרית?

בתחילת שנות ה־70 נשלח פקיד סיני לכפר ל“חינוך מחדש”.

זו הייתה תקופת המהפכה התרבותית בסין, שנמשכה בין 1966 ל־1976, והוא נחשב מזוהה עם ליו שאוצ’י (Liu Shaoqi) – נשיא סין לשעבר ואחת הדמויות המרכזיות שהותקפו באותה תקופה.

באותן שנים התחילה אצלו בעיה בזקפה.

כשהאנתרופולוג אוורט יואהונג ג’אנג (Everett Yuehong Zhang) פגש אותו ב־1999, האיש כבר היה בן 66.

ג’אנג שאל אותו אם פנה אז לרופא.

הוא לא פנה.

הוא עשה בעצמו כמה תרגילים שנועדו, לפי הרפואה הסינית, “לחזק את הכליות” – וזהו.

כשהבעיה עצמה לא נחשבה סיבה לגיטימית לטיפול

קל להסתכל על הסיפור הזה ולחשוב שמדובר פשוט בבושה סביב מיניות.

אבל ג’אנג מציע הסבר רחב יותר.

בתקופה המאואיסטית הדגש היה על הקולקטיב, עבודה, משמעת והקרבה למען החברה. רצונות אישיים בכלל, ובוודאי רצון לסיפוק מיני, לא תמיד נתפסו כדבר שראוי לעסוק בו.

בתוך המציאות הזאת, גבר שהגיע לרופא ואמר שהוא רוצה להחזיר את הזקפה שלו למעשה אמר גם משהו נוסף:

אני רוצה להיות מסוגל לקיים יחסי מין.

והרצון הזה עצמו לא תמיד נתפס כצורך רפואי לגיטימי.

ג’אנג מכנה את התופעה הזאת moral symptomatology – כלומר, מצב שבו תפיסות מוסריות וחברתיות משפיעות על האופן שבו תסמינים מקבלים משמעות רפואית.

במילים פשוטות יותר: גם השאלה אילו תסמינים נחשבים לבעיה רפואית שראויה לטיפול מושפעת מהערכים ומהנורמות של החברה שבה אנחנו חיים.

למה קרי לילה כן, ובעיה בזקפה לא?

כאן מופיעה אחת הדוגמאות המעניינות ביותר בספר של ג’אנג.

בתקופה המאואיסטית אפשר למצוא עיסוק רפואי רב ב־Yijing – קרי לילה ופליטת זרע לא רצונית.

לכאורה זה מוזר.

מדוע היה קל יותר לדבר על קרי לילה מאשר על חוסר יכולת להגיע לזקפה?

מבחינת ג’אנג, ההבדל היה ברצון.

קרי לילה מתרחש בלי שהאדם בחר בו. אפשר היה להציג אותו כתופעה לא רצויה שקורית לגוף ושצריך לטפל בה.

בעיה בזקפה הייתה כמעט המקרה ההפוך.

גבר שמבקש טיפול בזקפה מבקש להחזיר לעצמו את האפשרות לקיים יחסי מין.

בתקופה שבה רצון מיני אישי נתפס בחשד, שתי התלונות קיבלו משמעות שונה לחלוטין.

ואכן, ג’אנג מתאר שינוי הפוך מאז שנות ה־80: מספר הגברים שפנו לטיפול בגלל בעיות בזקפה עלה, בעוד שהפניות בגלל קרי לילה ופליטות זרע ירדו.

כשהרצון חוזר להיות לגיטימי

אחרי תקופת מאו סין השתנתה במהירות.

משנות ה־80 נפתחו יותר אפשרויות לביטוי אישי, הכלכלה השתנתה, תרבות הצריכה התרחבה וגם היחס למיניות התחיל להשתנות.

באותה תקופה התפתח גם Nanke – תחום רפואת הגברים הסינית.

ב־1983 הוקמה ב־הונאן (Hunan) אחת המחלקות הראשונות שהוגדרו באופן רשמי כ־Nanke.

בתוך פחות משני עשורים התמונה כבר הייתה שונה מאוד.

בסקר טלפוני שערך ג’אנג בשנת 2001 בקרב 69 בתי חולים בבייג’ינג, 61 מהם דיווחו שהם מטפלים בגברים עם בעיות בזקפה ושיש בהם לפחות רופא אחד שעוסק בתחום.

השינוי לא אומר שפתאום הופיעו הרבה יותר גברים שלא הצליחו להגיע לזקפה.

ג’אנג מציע הסבר אחר: השתנה המקום שהחברה נתנה לרצון המיני עצמו.

בעיה בזקפה הפכה בהדרגה מתלונה שקשה להצדיק את עצם העיסוק בה, לבעיה רפואית שגבר יכול להגיע בגללה לרופא.

אבל הבושה לא נעלמה ביום אחד

ג’אנג מתאר גם גברים שחיו כבר בסין הפתוחה יותר של שנות ה־90 ועדיין נשאו איתם את היחס הישן למיניות.

אחד מהם, פקיד בן 63, קיבל תרופת צמחים לטיפול בבעיה בזקפה.

הוא לא רצה שאפילו בני המשפחה שלו יידעו שהוא משתמש בה, ולכן שמר את התרופה נעולה במשרד.

המציאות סביבו כבר השתנתה, אבל המבוכה והצורך להסתיר נשארו.

זה אולי אחד הדברים המעניינים בשינויים תרבותיים כאלה: נורמות חברתיות יכולות להשתנות מהר יותר מהאופן שבו אנשים מרגישים בתוך הגוף שלהם.

למה זה עדיין מעניין היום?

ישראל של היום כמובן אינה סין בתקופת המהפכה התרבותית.

אבל גם היום יש גברים שמסתובבים זמן רב עם שינוי בזקפה לפני שהם מדברים עליו.

לפעמים הם מתחילים מעייפות, מטסטוסטרון, מהגב או ממשהו ש“כבר לא כמו פעם” – ורק בהמשך מגיעים למה שבאמת מטריד אותם.

אבל היום בעיה בזקפה היא סיבה לגיטימית לפנות לטיפול בפני עצמה.

לא צריך להסביר אותה דרך תלונה אחרת ולא צריך להתבייש בעצם הרצון שהתפקוד המיני יהיה טוב יותר.