האיש שחי 800 שנה

בסין מספרים על פנגזו (Pengzu), דמות אגדית שמקושרת לתקופת שושלת שאנג ונחשבת במשך דורות לסמל של אריכות ימים.

לפי המסורת הוא חי יותר מ־800 שנה.

האנתרופולוג אוורט יואהונג ג’אנג (Everett Yuehong Zhang), שחקר את רפואת הגברים והמיניות בסין, מציין בספרו גם מסורת שלפיה אם מתרגמים את ספירת השנים העתיקה לשנים כפי שאנחנו מחשבים אותן היום, מדובר בערך ב־130 שנה.

כך או כך, פנגזו הפך לדמות שמזוהה בסין עם חיים ארוכים, שמירה על הגוף ו־Yangsheng – טיפוח החיים.

בין הדברים שיוחסו לו היו תזונה, תרגילי נשימה ותנועה, וגם אומנויות חדר המיטות – מסורות שעסקו במיניות כחלק מהשאלה הרחבה יותר איך לשמור על הגוף ועל החיוניות לאורך זמן.

ההר של פנגזו

בתחילת שנות ה־2000 יצא ג’אנג עם כמה רופאי Nanke – רפואת גברים להר שנקרא אז Xiannü Shan, “הר בת האלמוות”, באזור פנגשאן שבסצ’ואן.

כיום המקום מוכר כ־Pengzu Mountain.

על ההר נמצא קבר המיוחס לפנגזו, והמסורת המקומית קושרת את המקום ואת האזור כולו לסיפורים עליו ולמסורות של אריכות ימים וטיפוח הבריאות.

ג’אנג מתאר שבמקום היה גם מוזיאון קטן שהוקדש ל־Yangsheng של פנגזו.

התצוגה עסקה בתזונה, בטיפוח הגוף וגם באומנויות חדר המיטות, כולל תיאורים של תנוחות ופרקטיקות מיניות.

הרופאים שעלו איתו להר לא הגיעו רק כתיירים. הם דיברו על האפשרות להקים באזור מרכז לרפואת גברים שיחבר בין השם והמסורת של פנגזו לבין רפואת הגברים שהתפתחה בסין באותן שנים.

מה היו אומנויות חדר המיטות?

אומנויות חדר המיטות היו חלק מעולם רחב יותר של Yangsheng – טיפוח החיים.

הן לא עסקו רק בשאלה איך לקיים יחסי מין או איך להגיע לזקפה.

מיניות נתפסה כחלק מהאופן שבו האדם שומר על הגוף, על החיוניות ועל ה־Jing – התמצית, מושג שברפואה הסינית קשור בין היתר לרבייה, להתפתחות ולהזדקנות.

בתוך המסורת הזאת מופיעות התייחסויות לקצב, לנשימה, לעוררות, לתזמון וליחסים בין שני בני הזוג.

גם כאן חשוב להבין שלא מדובר בשיטה אחת מסודרת. לאורך תקופות שונות הופיעו טקסטים ורעיונות שונים, ולעיתים גם תפיסות שונות לגבי מיניות, שפיכה ושמירה על ה־Jing.

אבל המכנה המשותף הוא שמין לא נתפס רק כאירוע נקודתי או כיכולת לבצע חדירה.

מין לא היה רק חדירה

בכתבים סיניים עתיקים שהתגלו בקברי מוואנגדווי (Mawangdui) ומתוארכים לתקופת האן, מופיעים תיאורים של נשיקות, ליטוף, מגע, נשימה והתאמה בין בני הזוג.

כלומר, גם בטקסטים שעוסקים באומנויות חדר המיטות, המפגש המיני אינו מתואר רק כשאלה אם הייתה זקפה או כמה זמן נמשכה החדירה.

המיניות מתוארת כמשהו שמתרחש בין שני אנשים, עם קצב, מגע ותגובה הדדית.

וזה מזכיר משהו שקל לאבד כשבעיה בזקפה הופכת למרכז כל תשומת הלב:

מין הוא אינטראקציה, לא מבחן של איבר אחד.

ומה נשאר מזה היום?

ברור שהידע שלנו היום על תפקוד מיני שונה מאוד מזה שהיה בסין העתיקה.

אנחנו יודעים הרבה יותר על כלי דם, מערכת העצבים, הורמונים, תרופות, מחלות רקע והפיזיולוגיה של הזקפה.

אבל הרעיון שמיניות לא מתקיימת בנפרד מהאדם כולו עדיין רלוונטי מאוד.

זקפה יכולה להשתנות בהתאם לעוררות, למתח, לציפיות, לחוויה הקודמת, לביטחון ולמה שקורה בתוך המפגש המיני עצמו.

אותו גבר יכול להגיע לזקפה טובה במצב אחד ולאבד אותה במצב אחר.

ולכן כשאני מסתכל על תפקוד מיני, מעניין אותי לא רק אם כלי הדם מצליחים להזרים מספיק דם לפין, אלא גם באיזה אדם מדובר ובאיזו סיטואציה הזקפה צריכה להתרחש.

זה בעיניי החלק המעניין בסיפור של פנגזו ואומנויות חדר המיטות.

לא לקחת רעיונות מלפני אלפיים שנה ולהעתיק אותם להיום, אלא לראות שכבר במסורת עתיקה מאוד מיניות נתפסה כחלק מהגוף כולו, מהחיוניות ומהקשר בין שני אנשים.

והזקפה הייתה חלק מהמיניות – לא כל המיניות.