למה קשה לדבר על בעיה בזקפה?
עידו הוכמן, מטפל ברפואה אורולוגית טבעית
עד שנות ה־80 לא הייתה בסין מחלקה נפרדת של “רפואת גברים”. המחלקה הראשונה נפתחה ב־1983.
גבר שהגיע עם בעיה בזקפה היה פונה בדרך כלל לרופא פנימאי של רפואה סינית – Neike.
רופא ותיק תיאר לאנתרופולוג אוורט יואהונג ג’אנג איך ביקורים כאלה נראו.
במהלך התשאול, הגבר לא היה מתחיל מהבעיה בזקפה אלא הולך במעגלים סביבה. הוא היה מספר קודם על כאבי ראש, חזה, גב או בטן, על השינה ועל התיאבון – ורק לקראת סוף הביקור, כשהרופא כבר התכונן לכתוב מרשם, מוסיף בשקט את הסיבה שבגללה באמת הגיע.
למה היה כל כך קשה להגיד את זה ישר?
חלק מהסיבוב היה קשור גם לשפה של הרפואה הסינית. כאב בגב התחתון ו“חולשת כליות” נקשרו בתודעה הציבורית גם לכוח ולתפקוד המיני.
ג’אנג מסביר שחלק משמעותי מהסיבוב הזה היה קשור לבושה.
בתקופת שלטונו של מאו דזה־דונג (Mao Zedong), ובמיוחד בשנות המהפכה התרבותית, החיים הפרטיים והמיניות קיבלו הרבה פחות מקום בשיח הציבורי. התרבות הרשמית הדגישה עבודה, קולקטיב ומחויבות למהפכה, ודיבור גלוי על תשוקה ומין יכול היה להיחשב מביך או לא ראוי.
לכן לא רק לדבר על בעיה בזקפה היה מביך. עבור חלק מהגברים, גם עצם האמירה שהם רוצים לחזור לקיים יחסי מין הייתה דבר שלא היה פשוט לומר בקול.
עם זאת, כאבי הגב שעליהם דיברו הגברים לא היו בהכרח תירוץ. אצל רבים זו הייתה תלונה אמיתית, שפשוט קיבלה בתוך הרפואה הסינית גם משמעות הקשורה לתפקוד המיני.
כמה משמעות הייתה לתפקוד המיני?
בסקר שערך ג’אנג בקרב מטופלים, 66.9% מהגברים בבייג’ינג (Beijing) ו־57.4% בצ’נגדו (Chengdu) אמרו שיעדיפו להישאר בעלי יכולת מינית ולמות בגיל 65, מאשר לחיות עד גיל 80 אחרי עשרות שנים של אימפוטנציה.
חשוב לזכור שזה לא סקר של כלל האוכלוסייה. מדובר בגברים שכבר הגיעו לטיפול בגלל בעיה בתפקוד המיני, ולכן סביר שהנושא היה משמעותי במיוחד עבורם.
אבל המספרים כן ממחישים עד כמה התפקוד המיני היה קשור אצל חלק מהם לאיכות החיים, לזהות ולתחושת הגבריות.
גם הסיבה להגיע לטיפול השתנתה
בשנות ה־60, פוריות הייתה סיבה מרכזית לפנייה לטיפול.
במאמר סיני משנת 1964 שתיאר 23 גברים שקיבלו דיקור בגלל בעיה בזקפה, 16 מהם – כ־70% – עדיין לא היו אבות ורצו ילדים.
לעומת זאת, בקרב הגברים שג’אנג ראיין בשנים 1999–2001, רק בערך חמישית פנו בגלל רצון להביא ילדים בלבד. הרבה יותר גברים הגיעו מפני שרצו חיי מין מספקים.
כלומר, עם השנים השתנה לא רק הטיפול בבעיות זקפה, אלא גם הסיבה שבגללה גברים הרגישו שהם יכולים לבקש עזרה.
כשהוקמה רפואת גברים
עם התפתחות Nanke, תחום רפואת הגברים בסין, נוצרה לראשונה מסגרת שהייתה מיועדת בדיוק לתלונות האלה.
אותו רופא, שתיאר קודם את ה“סיבובים” שגברים היו עושים במהלך התשאול הרפואי לפני שהעזו להגיע לבעיה בזקפה עצמה, סיפר שגברים שהגיעו למחלקת Nanke כבר נטו לדבר בצורה הרבה יותר ישירה על הבעיה.
עצם העובדה שהם הגיעו למקום שעוסק בתפקוד המיני ובריאות הגבר הפכה את השיחה לפשוטה יותר.
אני רואה חשיבות בדבר הזה גם היום. כשגבר יודע מראש שזה אחד התחומים המרכזיים שבהם אני מטפל, הוא לא צריך לחפש דרך עקיפה להגיע לנושא.
גם המילים השתנו
במשך שנים המונח המקובל באנגלית היה impotence – מילה שמשמעותה הרחבה היא גם חוסר כוח או חוסר יכולת.
ב־1992 כנס קונצנזוס של ה־NIH המליץ להשתמש במקום זאת במונח erectile dysfunction, שהפך בהמשך למונח הרפואי המקובל.
וזה לא רק שינוי בשם.
“הפרעה בזקפה” מתארת תפקוד מסוים שלא עובד כפי שהיינו רוצים. “אימפוטנציה” יכולה להישמע כאילו היא מתארת את הגבר עצמו.
גם בעברית אני מעדיף לדבר על בעיה בזקפה או קושי בזקפה. זה מדויק יותר ופחות טעון.
אפשר לדבר על זה ישירות
ככל שהשיחה מתחילה בצורה ישירה יותר, כך קל יותר להבין מה באמת קורה ולדבר על זה בלי מבוכה מיותרת.
הרבה מהמידע החשוב נמצא דווקא בפרטים שלפעמים הכי לא נעים לדבר עליהם: מתי הזקפה נחלשת, האם זה קורה תמיד או רק במצבים מסוימים, מה קורה בזמן אוננות, האם יש זקפות בוקר, האם החשק השתנה, ומה עובר בראש בזמן יחסי מין.
כשאפשר לדבר על הדברים האלה בצורה פתוחה, בלי לנסות לייפות אותם ובלי להרגיש שצריך להתנצל על עצם השאלה, הרבה יותר קל להבין את התמונה.
ובסופו של דבר, בעיה בזקפה היא תלונה רפואית כמו כל תלונה אחרת. אפשר לדבר עליה בצורה ישירה, עניינית ודיסקרטית.