איך נולדו הטיפולים המודרניים לבעיות בזקפה?

ב־1983 עלה פיזיולוג בריטי בשם ג’יילס ברינדלי (Giles Brindley) לבמה בכנס אורולוגים בלאס וגאס, לבוש במכנסי טרנינג רחבים.

אחרי כחצי שעה של הרצאה על הפיזיולוגיה של הזקפה הוא הודיע לקהל שבדיוק באותו רגע יש לו זקפה.

הקהל צחק.

אז ברינדלי החליט להוכיח את זה.

הוא יצא מאחורי הדוכן והדגים לעיני הקהל את התוצאה של phenoxybenzamine, תרופה שהזריק לעצמו ישירות לתוך הפין לפני ההרצאה.

זו אחת הסצנות הכי מפורסמות – והכי פחות אלגנטיות – בהיסטוריה של רפואת הזקפה.

אבל מעבר לסיפור עצמו, היא סימנה שינוי חשוב: פתאום היה אפשר להראות בצורה מאוד ברורה שזקפה יכולה להיווצר באמצעות פעולה ישירה על השריר וכלי הדם בפין.

לפני כן: הפסיכולוגיה הייתה במרכז

בחלק גדול מהמאה העשרים הייתה בפסיכיאטריה וברפואה השפעה חזקה מאוד לתפיסה פסיכוגנית של בעיות בזקפה.

אבל גם באותה תקופה היו ניסיונות להבין את הפיזיולוגיה של הזקפה ולטפל בה בגוף.

מה שהשתנה משנות ה־70 וה־80 היה היכולת לייצר זקפה באופן ישיר ואמין יותר ויותר, גם כשיש פגיעה במנגנון הטבעי.

1973: השתל המתנפח

בתחילת שנות ה־70 הוצג השתל הפנילי המתנפח המודרני.

גלילים מושתלים בתוך הפין, משאבה בשק האשכים ומאגר נוזל מאפשרים לגבר לייצר קשיחות מכנית כאשר הוא רוצה.

מדובר בניתוח, שבו השתל מוכנס לגוף באופן קבוע.

עם כניסתם של טיפולים פחות פולשניים – ובעיקר התרופות דרך הפה – המקום של השתלים הצטמצם מאוד כטיפול מוקדם. כיום הם משמשים בעיקר כאשר טיפולים אחרים לא נתנו מענה מספק או אינם מתאימים.

השתלים עצמם עדיין נמצאים בשימוש, והטכנולוגיה שלהם השתפרה מאוד לאורך השנים.

משאבת הוואקום

מכשירי ואקום יוצרים לחץ שלילי סביב הפין ומושכים אליו דם. טבעת בבסיס עוזרת לשמור את הדם בפנים.

השיטה פחות נפוצה מכדורים, אבל היא עדיין קיימת ויכולה להתאים לגברים מסוימים, כולל במצבים שבהם תרופות דרך הפה אינן מתאימות.

אין כאן שינוי של מנגנון הזקפה עצמו – המכשיר יוצר באופן מכני את התנאים הדרושים לקשיחות.

ניתוחי ורידים – ומה קרה להם

במשך תקופה נעשו גם ניתוחים שנועדו לקשור ורידים בפין כדי למנוע “בריחה” מהירה של דם.

האנתרופולוג אוורט יואהונג ג’אנג (Everett Yuehong Zhang), שחקר במשך שנים את רפואת הגברים והמיניות בסין, מתאר בספרו The Impotence Epidemic כיצד צפה בתחילת שנות ה־2000 בניתוח כזה בסין.

הרעיון נשמע הגיוני: אם הדם נכנס לפין אבל יוצא ממנו מהר מדי, אולי אפשר לצמצם את היציאה שלו.

אבל לאורך זמן התוצאות התבררו כלא מספיק טובות.

כיום הנחיות ה־AUA אינן ממליצות על ניתוח ורידי של הפין לטיפול בבעיות בזקפה, וההנחיות האירופיות מציינות שהתוצאות ארוכות הטווח שלו אינן טובות.

זו דוגמה לכך שגם טיפול שנשמע הגיוני מבחינה פיזיולוגית לא בהכרח מוכיח את עצמו לאורך זמן.

1982–1983: הזריקה

שנה לפני ההדגמה של ברינדלי, האורולוג הצרפתי רונלד ויראג (Ronald Virag) דיווח שפפאברין שהוזרק לתוך רקמת הזקפה יכול לגרום לזקפה.

ברינדלי המשיך את הכיוון הזה עם phenoxybenzamine, ובהמשך נכנסו לשימוש תרופות כמו alprostadil ותערובות נוספות.

הרעיון היה משמעותי מאוד:

אפשר היה לפעול ישירות על השריר החלק וכלי הדם בפין ולייצר זקפה גם כאשר התהליך הטבעי לא הספיק.

גם היום הזרקות תוך־מחילתיות הן אפשרות טיפולית מוכרת, בעיקר כאשר תרופות דרך הפה אינן נותנות מענה מספק.

1998: ואז הגיעה ויאגרה

סילדנפיל בכלל לא פותח במקור כתרופה לבעיות בזקפה.

בסוף שנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90 הוא נחקר כתרופה אפשרית לתעוקת חזה.

ההשפעה על הלב לא הייתה מרשימה במיוחד, אבל במהלך המחקרים התברר שחלק מהגברים מדווחים על שיפור בזקפה.

הכיוון המחקרי השתנה – וב־1998 אושרה Viagra בארצות הברית.

במקום להתחיל ממשאבה, זריקה או ניתוח, אצל הרבה גברים היה עכשיו אפשר להתחיל בטבליה.

זה שינה כמעט בן־לילה את הדרך שבה מטפלים בבעיות בזקפה.

ובאותה שנה הוענק פרס נובל על NO

ב־1998 קיבלו Robert Furchgott, Louis Ignarro ו־Ferid Murad את פרס נובל לרפואה על גילוי התפקיד של Nitric Oxide – NO כמולקולת איתות במערכת הלב וכלי הדם.

NO הוא גם חלק מרכזי בתהליך שמוביל לזקפה.

בעקבות גירוי מיני משתחרר NO, שמפעיל מסלול המוביל לעלייה ב־cGMP, להרפיית השריר החלק ולהתרחבות כלי הדם בפין.

ויאגרה מעכבת את האנזים PDE5, שתפקידו לפרק את ה־cGMP. כך ה־cGMP נשאר פעיל זמן רב יותר, והרחבת כלי הדם שנוצרה בעקבות הגירוי המיני יכולה להישמר בצורה יעילה יותר.

ההבנה הזאת אפשרה להפוך תהליך פיזיולוגי מורכב למטרה מאוד מדויקת לטיפול תרופתי.

הכדור שינה את הטיפול – אבל לא החליף את כל מה שהיה לפניו

גם היום משתמשים בכדורים, במשאבות, בהזרקות ובשתלים.

אבל סדר הטיפול השתנה לחלוטין.

עבור רוב הגברים, טיפול דרך הפה הוא האפשרות הפשוטה והפחות פולשנית להתחיל ממנה, ואפשרויות פולשניות יותר נשמרות בדרך כלל למצבים שבהם הוא אינו מספיק או אינו מתאים.

ההתמקדות במנגנון הזקפה

המעבר מהסבר שכמעט הכול בו פסיכולוגי להבנה מדויקת יותר של העצבים, כלי הדם והשריר החלק היה התקדמות עצומה.

הוא גם אפשר לפתח טיפולים הרבה יותר יעילים.

אבל במידה מסוימת, ככל שהרפואה נעשתה טובה יותר בלעקוף את המקום שבו התהליך נתקע ולייצר זקפה – המבט הלך והצטמצם אל מנגנון הזקפה עצמו.

השאלה הפכה יותר ויותר ל־איך אפשר לגרום לפין להגיע לזקפה, ופחות למה התפקוד השתנה אצל הגבר המסוים הזה.

ובתוך ההתמקדות הזאת קל לפעמים להתרחק מהשפעות שלא נמצאות רק בכלי הדם של הפין: מתח, חרדת ביצוע, דיכאון, מערכות יחסים, חוויות מיניות והאופן שבו המצב הגופני והנפשי משפיעים זה על זה.

זה כמעט היפוך מעניין של ההיסטוריה: פעם היה קל מדי לייחס בעיה בזקפה לפסיכולוגיה. היום, לפעמים, קל מדי לראות אותה בעיקר דרך כלי הדם והפיזיולוגיה.

בעיניי, אף אחד משני הקצוות לא נותן תמונה מלאה.

ואיפה הרפואה הסינית נכנסת?

בספרו של ג’אנג, The Impotence Epidemic, הוא מתאר גברים בסין שלא הסתפקו בכך שתרופה הצליחה לייצר זקפה בזמן שרצו לקיים יחסים.

הם רצו להרגיש שהתפקוד המיני שלהם עצמו חזר.

שהגוף מגיב מעצמו, שהחשק קיים ושאין צורך לייצר את התגובה בכל פעם מבחוץ.

זו הבחנה שאני פוגש גם היום בקליניקה.

יש הבדל בין טיפול שמאפשר לגבר לתפקד בזמן שהוא משתמש בו, לבין ניסיון להבין מה היכולת הטבעית של הגוף ומה השתנה בתפקוד לאורך הדרך.